בשנת 1984, בשליש הראשון של שנתה הראשונה בקולג', הסתבר לתמי שהיא חולה. היא התמודדה עם כאבי-פרקים טורדניים שאלצו אשפוזים מדי פעם. רק כאשר השלימה עם הצרך להיבדק ע"י רופאים אובחנה סבת סבלה ומשטר קפדני של תרופות ואורח חיים נדרשו כדי להקל על כאביה... הרופאים לא העלו סכוי להחלמה. היתה זאת מכה קשה מאד לתמי שאהבה כל-כך פעילות גופנית, ים ישראלי, והאמינה מאוד בערכם. עובדת מחלתה עוררה בתמי רצון, ואפילו דחף , מוגברים לפעול ולתפקד ללא הגבלה וכמיטב יכולתה. חייה נותבו מאז במדה רבה ע"י עובדה זאת.

עבר זמן עד שתמי הכירה בכך שמחלתה רצינית – תמי לא התנסתה בי"ח שנותיה במחלה וחולשה – ותגובתה היתה הרתמות לרעיון שהיה לה חדש לחלוטין – הצורך בעזרה לנפגעים פיסית. זאת היתה הסיבה שתמי למדה כבר בשנתה הראשונה בקולג' קורס פאראמדיקס של הצלב האדום -  Red Cross - בעיר ניו-יורק. כשסיימה וביקשה לעבוד בתחום - להצטרף כעובדת באמבולנסים - הצטערה לקבל דחיה לבקשתה, למרות שהצליחה במבחן. הסתבר שנדחתה בשל מחלתה. גם בוחניה בעבודת האמבולנס ראוה ככשירה. תמי התקוממה וערערה, דרשה שיאשרו את קבלתה לעבודה אך הצפיה לאישור נמשכה זמן ארך מדי, ואז הסימפטומים חזרו והטרידו.

התגובה הזאת למחלה עוררה.חיזקה בה את ההכרה כי בשל מחלתה לא תוכל גם לשרת בצה"ל, מה שהיה בתכניתה בעבר וייחלה לו. החדשות היו מאד קשות והביאו לשנוי בתכניותיה להגיע ארצה מיד אחרי שנת קולג' ראשונה.

אכזבותיה הכבידו על תמי מאד בנוסף על תופעות המחלה עצמה. לסרובה של תמי לקבל את הדין לא היה סכוי סביר ומשכנע. אבל,דבר לא יכול היה לעצר אותה מלממש לפחות משימה אחת שאהבה: בקיץ הראשון שאחרי התפרצות המחלה (1985) החליטה תמי להשתתף כמצילה-מדריכה במחנה הקיץ של Fresh Air Fund. מחנה זה, שנועד לילדים ממשפחות במצוקה בעיר ניו-יורק, נערך מצפון לעיר - בחיק הטבע בעקרו. תמי נאלצה לסגל עצמה לעבודה בשמש למרות ובנגוד להמלצות הרופאים, ועשתה זאת לארך כמה שנים...

עם עבור השנים נראה היה שתמי אמנם מתמודדת עם מחלתה באצילות ובענווה.

אלא שגם אם סמנים בולטים לא נרשמו, המחלה "עשתה את שלה." תמי נמנעה במשך שנים מלעלות ארצה בגלל המחלה והחששות מפניה. היא נתקלה במצבים בחייה שדרשו הרבה יותר מששערנו. יחד עם זאת תמי עסקה בהרבה דברים שבהם בחרה והיתה מסופקת מהללו. בסופו של דבר היא בחרה לבא לחיות בארץ בהיותה בת 37 (שנת 2004) כשאנחנו  - ההורים - לא היינו פה. היא עשתה זאת לגמרי לבדה.

תמי ניהלה את חייה בארץ תוך חיפוש עצמי: היא גילתה הרבה יכולות בעצמה, למדה להיות מעט יותר זהירה משהורגלה בעבר ונשארה בתיפקוד טוב מאד למרות השמש (נכנעה ושחתה בבריכה פנימית ו/או בקרה בים המלח לא אחת (?)). וכך התקדמה בעבודתה  - כמורה למלטי-מדיה -  בבי"הס התיכון הטכנולוגי "נעמת" שבהוד-השרון. תמי סמכה על התענינותה ואהבתה בבחירת עבודתה זאת. היא סמכה גם על רפואה אלטרנטיבית...

היו אלה השגים שהיו מאד משמעותיות בשבילה ופניה היו לעתיד גם אם היו לה חששות וספקות. כשתכננתי אני להצטרף אליה בארץ הביעה בקול רך ושקט מאד מעין חשש מסגירת אופציות בשבילה (לא היה לי ברור היכן – אולי דוקא בניו יורק הסבירות אולי גדלה, אך היא לא העלתה זאת לדיון. בינתיים היתה גם אפשרות משהגיע אביה לחיות בארץ בכל חורף מאז 2006.

וגם אני באתי, אך זה באתי. 

ארבע- עשרה שנים תמי חיתה בארץ ונראה-נדמה(?) היה שהכל טוב... קבלה בהבנה מגבלות בחייה - - -

משהחלה ההתדרדרות היתה כנראה מהירה מאד. הסמנים אובחנו תחילה כמחלת כליות. עם זאת, הגלוי וההתפשטות המהירה באה כהתלקחות של מחלת הסרטן (קרויה "המחלה" בפי התושבים פה) וזאת הביאה למותה והיא רק בת חמישים שנה.

עצוב לי, כל כך עצוב... מה אומר ומה אדבר?! היינו אמורות להיות ס"ס קרובות כ"כ...