22
אהבתה של תמי לחתולים
דאגתה של תמי לשלומם של בעלי-חיים ובעיקר לחתולים, לא ידעה גבולות. זה החל בנאמנותה לחתול מקומי ונמשך עד סוף ימיה. כשגרנו בדירה קטנטונת ברוממה, חיפה, החתול מצא במחסן הדיירים מקום משכן ותמי אהבה לספר, גם בתנועה, על התמרמרותו כשנתקל בחסר. הדבר הפך לנו להרגל- אמא מנגנת בפסנתר על הרוגז של החתול, ותמי מציגה כעסו בתנועות ריקוד. הללו ככל הנראה, מסייעות לתמי מדי פעם כשהן מפרקות גם את כעסה שלה.
כאמור, כשהמשפחה הגיעה למינסוטה נמצא חתול מקומי שזכה בכל ההטבות האפשריות (מלבד מגורים אתנו בבית) וכך נוצרו יחסים מיוחדים אתו.
תמי העניקה שם לכל חתול חדש שאמצנו. פשוט ביותר- הקולות שהשמענו בקראנו לו לבוא נעשו לשמו ("פיסיו"). מאז ואילך שמו של כל חתול שבו טפלנו במשך כמעט כל שנותינו היה פיסיו.
רק כשכבר גידלה חתול בביתה שלה, הרשתה לעצמה תמי לבחור שמות חדשים. פשוט מאוד, במשך שנים עברנו די והותר מבוכות בשל שם החתול.
במשך השנים, כשעברנו ממינסוטה לניו-יורק, תמיד נשמרה נאמנותה האישית לחתולים גם אם לא היתה אפשרות לארחם בביתנו. בסוף 1979, השתכנו בבית ונמצאה החתולה הנחשקת שזכתה לטיפול "מלכותי" במשך שמונה עשרה שנותיה. החתולה גדלה בביתנו, זכינו לראות צאצאים והתפתחות יציבה. עד גיל זקנה פיסיו נקברה בקצה הרחוק בחצר ביתנו ושנים אח"כ נוספו שם קברות חתולים שבאו אחריה.
תמי בבגרותה גידלה חתולים בכל מקום שהדבר נתאפשר וכך עד ימיה האחרונים - הרלם, אופיליה, בני וסופי. עם הגיעה לישראל אימצה תמי, בשותפות עם שכנתה, היידי-הלל, את אופיליה היפייפיה. שתיהן לקחו אותה איתן בנדודיהן מיפו לפרדס חנה, הלאה לחדרה ואז, כשתמי השתכנה בחגור, החתולה המלכותית זכתה למשכן קבוע ונראתה כאילו ידעה להעריך את מעמדה המועדף (אך לא היחיד).
במשך שנות מגוריה בחגור ואף מעבר לזה, הובטח לחתוליה יחס מיוחד. מזונם של החתולים הובטח ושכנים נאמנים, בהנהגתו של בעל הבית, צביקה, דואגים למחסורם.
בשיחתי האחרונה עמו, סיפר לי צביקה בהתרגשות על כך שהוא עכשיו מאמץ את סופי שאיבדה מטפלת מסורה כל כך. גם בהיותה על ערש דווי הבטיחה שצרכי חתוליה הנעזבים יסופקו באמצעות החברה המספקת ועזרת שכניה עם ילדיהם.
כן, זהו הסיפור על תמי ויחסה החם והאמהי לחתולים.
