אני מתגעגעת, כ"כ מתגעגעת, כל הזמן, ללא הפסקה. עמוק עמוק בתוכי אין, אין בי כוח לראות יום יום כי ככל הנראה לא, אין סיכויים לשינוי. לא, הסיכוי ל"רק עוד קצת, בבקשה. בבקשה, תן לי רק עוד מעט זמן ביחד - זמן שיש בו ערך, משמעות. מעט הזדמנות, יכולת להתבטא, להתחלק, לנסות... עוד קצת, רק עוד קצת, לסדר את הדברים אחרת, באיזשהו סדר סביר וראוי, עם קצת הזדמנות, קצת סובלנות? סליחה?!

כבר בשנים מאז תמי חזרה ארצה הייתי "מתורגלת" לגעגועים, לסבלנות.... ואפילו בשנים שמאז, אלה שבהן כולנו כמו מורגלים ל"יעילות" האינטרנט. ועכשיו??? אך זה התחלנו להתאמן בכך פה בארץ: המרחקים יחסית זעירים... לכאורה, מה הבעיה??? זוכרת לילה ראשון עם תמי בדירה שכה אהבה בחגור... פטפוטים ארוכים עד הרדמות...תכניות – מהיום והלאה...חלומות...

שעה קלה אח"כ אני מתעוררת בבהלה לגלות שנפלת בדרכך/שובך למיטתך נים ולא נים... אשפוז למחרת, והלוך... וחזור... את מרגיעה אותי, מבטאת זלזול בדאגתי, שנכשלתי ככל הנראה בניסיוני להסתירה. ...  ובינתיים ראשי נשטף בשאלות, מוצף בתמיהות.... מה באמת קורה כאן?

שוב ושוב נבירה פנימה....האמנם גם זה חסר משמעות?!?! הייתי אם חזקה ומבינה מספיק???

ואיך כל אלה קשורים, מובנים????!!! אשפוז ושחרור, "פנימית" ו"דווידוף"... איך להבין? שחרור מתפרש כמבטיח... ומה פשר "בית בלב"???

ימים לא רבים אחרי, תמי משוחררת, שוב בחגור: שתינו, בנוכחות עוד שתי חברות. תמי לפתע משקיטה את כלן ומכריזה:"לפני שנים, אמא, הראית לנו טבעת זאת ואמרת שקנית אותה לעצמך "לקראת ימים שיבואו". "מצאתי אותה פה היום, ונותנת לך אותה היום "לימים הבאים עלינו לטובה מכאן ואילך, ביחד, פה בארץ "... כ"כ התרגשתי, תמי נפלאה שלי!!! איזה רעיון!!!  כמה שהבינה ממילותיי לפני כעשרים שנה!!! אלא שעוד באותו יום שוב נעלמה לי הטבעת... ואפילו לא הבחנתי בכך... עד אשר...

מששבה רותי שלנו מביקורה החטוף בניו-יורק הייתה הפעם היא זאת שמצאה את הטבעת בביתך, תמי, ומבלי דעת הכינה אותה בשבילי בקופסה יפה, שהרי גם היא נזכרה בדברי ב"ימים מכבר," אלא שהיא לא ידעה על תגליתה של תמי ו'טקס ההחזרה' שכבר נערך... זמן כה קצר לפני עזיבתה אותנו לנצח...

איך, איך יבואו ימים טובים עכשיו????? מה הסיכוי לעזרה אמתית????? איך אדע איך לעזור? היו אלה ימי חורף אשתקד כשנסענו, שוב, בששי בערב, מ"בית בלב" ברעננה... שוב לביה"ח בילינסון... אין הרבה ימי גשם בתקופת זאת של השנה – חורפית ככל שתהיה – אך סובלנותי להתרוצצות הטיפות בתוכי ולמול עיני ואוזני... לקתה בחסר. מעולם לא הייתי אדישה או סובלנית למחשבה על גשם בבית-העלמין... הרגשת חוסר האונים מתעללת בי כשזה מתרחש... ובנדירות רגילה כ"כ...

בביקורי האחרונים פה בחגור סיפקתי אני מים לצמחים וכך גם ניסיתי למצוא משהו לעשות... מול חוסר האונים... איך, איך אפשר להפריד כך, למנוע ממני בעודי עומדת על רגלי, את האפשרות לעשות משהו... לשנות משהו... לזכות במעט כוח, מעט השפעה על הנעשה לבתי???!!!?!

מה עוד יש לי לומר?!? אין בעולם כולו תחושת חוסר אונים כמו זאת של אם שמסתובבת בחיפוש-נואש, כה קרובה למיטת הבת החולה, משוועת למעט יכולת, הבנה, סיכוי למנוע מה שהולך ומשתלט בעוצמה בל תתואר, על כלה... חורץ גורלה ומותיר אותה אין-אונים...

לעולם לא אדע, לא אבין, ולא אמצא מנוח ללבי על  כי כך, על חוסר-האונים שלא לשווא יגורתי כ"כ ופחדתי מפניו... באשר בבואו קבר הכל.

בקר בא ובקר הולך, ואין מנוס מהזוועה... ואין הסכמה, ואין שכחה, ואין מטרה להקלה לכאורה... אילו עשיתי ככה ו/או ככה, אילו לא עשיתי.... האמנם יש באיזשהו מקום בתבל כוח גדול מחולשות אנוש כמו אלה???!!! כן, אכן כל כך אהבתי אותה!!! הייתכן ש"פספסנו"?!

אמא, אביבה