45
תמי, שנה ללכתך
אני מתגעגעת, כ"כ מתגעגעת, כל הזמן, ללא הפסקה. עמוק עמוק בתוכי אין, אין בי כוח לראות יום יום כי ככל הנראה לא, אין סיכויים לשינוי. לא, הסיכוי ל"רק עוד קצת, בבקשה. בבקשה, תן לי רק עוד מעט זמן ביחד - זמן שיש בו ערך, משמעות. מעט הזדמנות, יכולת להתבטא, להתחלק, לנסות... עוד קצת, רק עוד קצת, לסדר את הדברים אחרת, באיזשהו סדר סביר וראוי, עם קצת הזדמנות, קצת סובלנות? סליחה?!
כבר בשנים מאז תמי חזרה ארצה הייתי "מתורגלת" לגעגועים, לסבלנות.... ואפילו בשנים שמאז, אלה שבהן כולנו כמו מורגלים ל"יעילות" האינטרנט. ועכשיו??? אך זה התחלנו להתאמן בכך פה בארץ: המרחקים יחסית זעירים... לכאורה, מה הבעיה??? זוכרת לילה ראשון עם תמי בדירה שכה אהבה בחגור... פטפוטים ארוכים עד הרדמות...תכניות – מהיום והלאה...חלומות...
שעה קלה אח"כ אני מתעוררת בבהלה לגלות שנפלת בדרכך/שובך למיטתך נים ולא נים... אשפוז למחרת, והלוך... וחזור... את מרגיעה אותי, מבטאת זלזול בדאגתי, שנכשלתי ככל הנראה בניסיוני להסתירה. ... ובינתיים ראשי נשטף בשאלות, מוצף בתמיהות.... מה באמת קורה כאן?
שוב ושוב נבירה פנימה....האמנם גם זה חסר משמעות?!?! הייתי אם חזקה ומבינה מספיק???
ואיך כל אלה קשורים, מובנים????!!! אשפוז ושחרור, "פנימית" ו"דווידוף"... איך להבין? שחרור מתפרש כמבטיח... ומה פשר "בית בלב"???
ימים לא רבים אחרי, תמי משוחררת, שוב בחגור: שתינו, בנוכחות עוד שתי חברות. תמי לפתע משקיטה את כלן ומכריזה:"לפני שנים, אמא, הראית לנו טבעת זאת ואמרת שקנית אותה לעצמך "לקראת ימים שיבואו". "מצאתי אותה פה היום, ונותנת לך אותה היום "לימים הבאים עלינו לטובה מכאן ואילך, ביחד, פה בארץ "... כ"כ התרגשתי, תמי נפלאה שלי!!! איזה רעיון!!! כמה שהבינה ממילותיי לפני כעשרים שנה!!! אלא שעוד באותו יום שוב נעלמה לי הטבעת... ואפילו לא הבחנתי בכך... עד אשר...
מששבה רותי שלנו מביקורה החטוף בניו-יורק הייתה הפעם היא זאת שמצאה את הטבעת בביתך, תמי, ומבלי דעת הכינה אותה בשבילי בקופסה יפה, שהרי גם היא נזכרה בדברי ב"ימים מכבר," אלא שהיא לא ידעה על תגליתה של תמי ו'טקס ההחזרה' שכבר נערך... זמן כה קצר לפני עזיבתה אותנו לנצח...
איך, איך יבואו ימים טובים עכשיו????? מה הסיכוי לעזרה אמתית????? איך אדע איך לעזור? היו אלה ימי חורף אשתקד כשנסענו, שוב, בששי בערב, מ"בית בלב" ברעננה... שוב לביה"ח בילינסון... אין הרבה ימי גשם בתקופת זאת של השנה – חורפית ככל שתהיה – אך סובלנותי להתרוצצות הטיפות בתוכי ולמול עיני ואוזני... לקתה בחסר. מעולם לא הייתי אדישה או סובלנית למחשבה על גשם בבית-העלמין... הרגשת חוסר האונים מתעללת בי כשזה מתרחש... ובנדירות רגילה כ"כ...
בביקורי האחרונים פה בחגור סיפקתי אני מים לצמחים וכך גם ניסיתי למצוא משהו לעשות... מול חוסר האונים... איך, איך אפשר להפריד כך, למנוע ממני בעודי עומדת על רגלי, את האפשרות לעשות משהו... לשנות משהו... לזכות במעט כוח, מעט השפעה על הנעשה לבתי???!!!?!
מה עוד יש לי לומר?!? אין בעולם כולו תחושת חוסר אונים כמו זאת של אם שמסתובבת בחיפוש-נואש, כה קרובה למיטת הבת החולה, משוועת למעט יכולת, הבנה, סיכוי למנוע מה שהולך ומשתלט בעוצמה בל תתואר, על כלה... חורץ גורלה ומותיר אותה אין-אונים...
לעולם לא אדע, לא אבין, ולא אמצא מנוח ללבי על כי כך, על חוסר-האונים שלא לשווא יגורתי כ"כ ופחדתי מפניו... באשר בבואו קבר הכל.
בקר בא ובקר הולך, ואין מנוס מהזוועה... ואין הסכמה, ואין שכחה, ואין מטרה להקלה לכאורה... אילו עשיתי ככה ו/או ככה, אילו לא עשיתי.... האמנם יש באיזשהו מקום בתבל כוח גדול מחולשות אנוש כמו אלה???!!! כן, אכן כל כך אהבתי אותה!!! הייתכן ש"פספסנו"?!
אמא, אביבה
ממעמקים
הפרויקט של עידן רייכל
ממעמקים קראתי אלייך בואי אלי
בשובך יחזור שוב האור בעיני
לא גמור, לא עוזב המגע בידייך
שיבוא ויאיר למשמע קול צחוקך.
ממעמקים קראתי אלייך בואי אלי
מול ירח מאיר את דרכך שוב אלי
נפרסו ונמסו מול מגע של ידייך
באוזנייך לוחש שואל.
מי זה קורא לך הלילה - הקשיבי
מי שר בקול אלייך - אל חלונך
מי שם נפשו שתהיי מאושרת
מי ישים יד ויבנה את ביתך.
מי ייתן חייו, ישימם מתחתייך
מי כעפר לרגלייך יחייה
מי יאהבך עוד מכל אוהבייך
מי מכל רוח רעה יצילך
ממעמקים.
תלמידת כיתה י"ב מבית הספר
שרה בטקס האזכרה
בלדה לאישה
מילים: תרצה אתר, לחן: משה וילנסקי
אפילו ענני הגובה, לא יכלו לשתיקתה
היא הביטה עד בלי שבע, היא הביטה וידעה
שכעת פורחות בעמק, שלל חבצלות הבר
ולמרות הכל, הכל נגמר.
אפילו ענני אוקטובר, הסגולים אל מול שקיעה,
לא עזרו לה אף לרגע, לא עזרו להרגע,
אף כי שוב פרחו בעמק, שלל חבצלות הבר
למרות הכל, הכל נגמר.
אפילו הספרים בחדר, הסגור והעצוב,
כבר ידעו היא לא בסדר, היא הולכת לבלי שוב
עוד פורחות הרחק בעמק, שלל חבצלות הבר
אך למרות הכל, הכל נגמר.
אני תוהה רבות איך נכנסת לעולמי..
ואיך יצאת ממנו במהירה ובכל זאת השארת חותם.
נכנסת בצעדי גישוש וחשש האופיינים לך, סקפטית, חשדנית ובודקת אך עם זאת החלטית. החלטת שאת מוצאת בי דברים שמתאימים לך, שתואמים אותך שחשובים לך ולכן, בדרכך..התקרבת.. לא לפני שכמובן העמדת אותי במספר מבחנים.. עברתי אותם ונבחרתי עם קומץ חברות ואנשים יקרים לך, ללוות אותך בתקופה בה נלחמת במחלה, עם אופטימיות בלתי נלאית שלמעשה נמשכה כמעט עד הדקות האחרונות.
גם על חינוך כיתתך נלחמת עד הדקה האחרונה, אהבת את ילדייך, האמנת בהם, הדרכת אותם ויצרת איתם קשרי אמון ואהבה וחלקם שהצליחו להשתחרר נמצאים פה אתנו והחלק השני מתייסר שלא שוחרר.
השארת לנו חלל, מצאנו את עצמנו לא מעט פעמים אומרים, הראש של תמי חסר לנו, אם תמי הייתה פה בטוח היה לה רעיון.. אישה מבריקה עם יכולות גבוהות כל כך.. עד הרגעים האחרונים עוד ביקשת שנבוא עם הלפטופ כדי שתוכלי לעבוד..
מתגעגעים אליך יקרה, שמחים שהפסקת לסבול. ובטוחים שאת שם למעלה משגיחה ואוהבת אותנו גם משם.
חיבוק גדול מכולנו אהובה.
נסיה, מנהלת בית הספר
נועה שמבן כתבה וקראה בטקס השנה - חגור 21/12/2017
תמי יקרה,
עברה שנה מאז שהלכת. והעצב והכאב אינם פוחתים. שיגרת החיים נמשכת, שוב הדלקנו נרות חנוכה, וחסרונך בינינו כל כך נוכח. התמונות, הזכרונות, החוויות המשותפות צפים ועולים כל הזמן וללא שליטה. לכל אחד מאיתנו יש כנראה את ה"תמי" שלו, את הדברים המיוחדים שהיו בקשר עם תמי לאורך השנים.
אני מוצאת עצמי פעמים רבות שוקעת במחשבות, רואה את העיניים הכואבות והשואלות בביקורי האחרון אצלך. ואני חוזרת ונזכרת בשיחות הארוכות בינינו, שהתחילו תמיד כשיחות חינוכיות - מקצועיות ועברו מהר מאוד לשיחות אישיות, דרכן גיליתי את הנפש הכל כך רגישה, חכמה ומכילה שלך. מידי פעם אני נכנסת לאתר שלך, כדי להתבונן שוב ושוב בתמונות ילדותך, במכתבים ובציורים שציירת, דרכם משתקפת תמי הילדה המיוחדת, השמחה, שאוהבת שירים וסיפורים ומשחקים והצגות וגם עם התבגרותה מארגנת ומפעילה אחרים בסביבתה וכמובן הכי אוהבת בעלי חיים, כלבים ובעיקר חתולים.
ומתוך כל אלה עולים גם קשיי המעבר מארץ לארץ, הגעגועים וההתמודדות עם סביבה חדשה ועם שאלות של קשר ושייכות שליוו אותך גם במעבר חזרה לארץ.
לי נראה שדווקא אתגרים אלה עיצבו והעצימו אותך כאדם רגיש מאוד לצרכי האחר, אדם סובלני והומני, אדם שיודע לתת כל כך הרבה אהבה.
וכמי שהעניק אהבה וחיפש אהבה ידעת גם לקבל אותה. בתקופת מחלתך איפשרת לאוהבייך לעטוף אותך, להעניק לך ולהראות לך כמה את אהובה ומשמעותית. כמה מאושרת היית לקרוא ולשמוע את המילים האוהבות ששלחו לך תלמידייך...
תמי, אני מאמינה שהאהבה הגדולה בה היית עטופה בינינו הביאה לך שלווה ונתנה לך כוחות להתמודד ברגעים הקשים.
ואסיים בדברי הרב קוק:
כי כוח עז לך,
יש לך כנפי רוח
כנפי נשרים אדירים
אל תכחש בם
פן יכחשו בך
דרוש אותם, דרוש בן אדם
וימצאו מיד.
תמי, אוהבת וזוכרת אותך עם כל משפחת "תיכון טכנולוגי השרון"
קשה להאמין שעברה כבר שנה, ושוב אנו עומדים
פה ליד האבן הזאת, לא מאמינים שאת לא איתנו
בגופך, אלא רק בליבנו.
בנימה אישית יותר.. מה אוכל לומר תמי... עדיין, אחרי שנה קשה לומר את שמך בזמן עבר.. את עולה במחשבותיי, במחשבותינו כל הזמן באותן סיטואציות יום-יומיות של החיים שהיית כה נוכחת.. בנסיעות הארוכות שלי צפונה שהיינו מדברות ארוכות, במסעדה שבתחנת הדלק, בכל אותם אירועים קטנים של החיים.
חשבתי על כך עמוקות, למה רק בלכתו של אדם אנו נזכרים עד כמה הוא חסר, למה רק האין מזכיר לנו את היש או מה שהיה.
את, תמי שלנו ותמיד תישארי כך, את כל כך ה"יש" וקשה לי לחשוב כל פעם מחדש על כך שהכל בעצם נותר כזיכרון, מוחשי אמנם, אך בכל זאת לזיכרון.
את החיוך, השיער הגולש, היופי החיצוני והפנימי שלך שלא הערכת, את התובנות והחוכמה, יכולת הלמידה האישית, האינטליגנציה הגבוהה. השיח תמיד היה מעניין, כן, גם התווכחנו לפעמים ואת ידעת להזכיר לי תמיד שגם כאשר את כועסת את עדיין אוהבת אותנו. זה היה ונשאר סוד קסמך. היית ונשארת בשבילי אדם חכם בטירוף ומאוד אמביוולנטי – תמיד התחבטת, הקשיית, מיאנת לקבל חום ואהבה עד שלא הייתה לך ברירה.
עם המחלה שהתקדמה השכלת להיפתח ולהשלים עם העולם והסביבה שלנו החברות הקרובות שלפחות נפרדת מאיתנו בתחושה של השלמה ושקט נפשי עם העולם שחיית בו – משהו שהיה כה חסר לך בחייך.
תמי שלנו, את חסרה ותחסרי תמיד. מקווה שאם יש מקום אחר מלבד כאן, את אולי יודעת זאת. השארת חותם , אינני אוהבת לומר שבלכתך השארת חלל – לא היית רוצה להשאיר חללים אלא שנזכור אותך אמתית, כפי שהיית בחיים, כפי שהשתלבת בחיינו – וכך אנו זוכרים.
אוהבות אותך כפי שרצית תמיד – בדיוק כמו שאת, בדיוק כפי שהיית.
הרוויתיות, מלכה ועירית